כשהילד שלנו, בן השנתיים, לוקח כוס מים והכל נשפך, אנחנו מגיבים ב: ״נשפכו מים. בוא ננקה״.
כשהילד שלנו, בן השלוש, לוקח כוס מים והכל נשפך, אנחנו מגיבים ב: ״תיזהר בבקשה ואל תלך עם הכוס כי נשפכים לך מים״.
כשהילד שלנו, בן הארבע, לוקח כוס מים והכל נשפך, אנחנו מגיבים ב: ״אוף, כל הזמן אתה שופך! אמרתי לך כבר אלף פעם - תחזיק את הכוס ישר!״.
בערך בגיל שנתיים, ממש בתקופה בה מתחיל להתעורר הרצון הנגדי, אנחנו מאבדים את החמלה לילדים שלנו. את הלב הרך. הם כבר לא מתוקים. הם מעצבנים. כבר לא צריך להוביל אותם ולעזור להם לראות את הדרך - צריך לחנך אותם.
קל לנו כל-כך להגיב בתוקפנות לילד בן הארבע, בעוד שאותו מעשה בדיוק היה גורר תגובה הרבה יותר חמה ואוהדת בגיל שנתיים.
והילדים לא משתנים. הם גדלים, נכון. אבל לדעתי לא זו הסיבה. הסיבה היא שהציפיות שלנו מהם משתנות. אני לא מצפה מילדה בת שנתיים לא לשפוך את המים, ולכן אני גם לא כועסת כשזה קורה. אני כן מצפה מילד בן ארבע לעשות זאת. וזה נכון לעוד הרבה מאוד דברים.
הציפיות שלנו מהילדים שלנו משתנות ללא היכר בתקופת זמן כל-כך קצרה, שאנחנו מאבדים את הסבלנות שלנו במהירות מולם. שאנחנו מאבדים את היכולת להיות אמפתיים. להבין. להכיל את הקושי והתסכול שלהם.
וזה בדיוק הזמן לעבור לתצפית נקייה. תצפית נטולת פרשנות. תצפית נטולת ציפיות. תצפית שהיא ריכוז מדויק ומזוקק של מה קרה בסיטואציה. בלי תוספת של רגשות ובלי הסברים. סרט נע של הפעולות.
התיאור: ״המים נשפכו מהכוס״ יוציא ממני הרבה פחות תסכול מהתיאור מלא האשמות של: ״כמו תמיד, הוא לא נזהר גם הפעם ושפך את כל המים בדיוק כשאני רוצה לצאת״.
התצפית הנקייה היא זו שגם תאפשר לי להגיב בצורה אמפתית כי יהיה לי קל יותר לראות את מה שקרה ולא לתת לאמוציות שלי לשלוט בסיטואציה. ואז לא רק שהלב שלי מתרכך, גם שלו. זה כבר לא אני נגדו. זה לא אני והוא. זה אנחנו. ביחד. מנסים לפתור את הבעיה. הוא לא הבעיה שלי. אני לא הבעיה שלו. הבעיה היא המים ובאמצעות התצפית הנקייה הם כבר לא יהיו בעיה, אלא הם יהפכו להיות מה שיחבר בינינו.
