מתי אפשר לצפות מהילד ללמוד לשלוט בדחפים שלו? לדחות סיפוקים חלקנו קוראים לזה.
שאלה שעולה פה הרבה, ובכלל אצל הורים.
הרבה פעמים התשובות שעולות הן שצריך ללמד את הילד דחיית סיפוקים מגיל ממש צעיר.
אבל האם אנחנו לא מצפים הרבה מידי, מוקדם מידי?

לפי הגישה ההיקשרותית, כאשר ההתפתחות היא אופטימלית, כלומר הילד "שבע" מהמרדף אחר היקשרות, וכל צרכיו ההיקשרותיים מסופקים, הוא פנוי להתפתח ולשגשג.
במצב כזה, כאשר האונה הקדם מצחית מתפתחת, בגילאי 5-7, מתפתחת יכולת ההתמתנות (במקביל להתפתחות היכולת להרגעה עצמית).

כלומר, השאלה הנכונה יותר לשאול, היא- מתי יכולת ההתמתנות מתפתחת? ולא, מתי הילד מסוגל להבין את החשיבות של דחיית. סיפוקים.
כשזה קורה, מתפתחת היכולת האינטגרטיבית והילד מסוגל יותר לחשוב "מצד אחד אני רוצה לשחק עכשיו, אבל מצד שני אמא ביקשה שאכנס להתקלח" ולהבין את ההשלכות.

מכורח המציאות, אנחנו נאלצים ללמוד לדחות סיפוקים כל החיים, ממש מגיל צעיר- צריך לחזור מגן השעשועים אבל אני רוצה להישאר, אני רוצה צעצוע של ילד אחר, אני רוצה את אמא ברגע זה אבל היא פנויה רק עוד כמה דקות. זה קורה ואנחנו נאלצים להתמודד, אבל לצפות מפעוט או אפילו ילד קטן להתמודד עם מצבים כאלו ללא בכי/כעס/תסכול היא ציפייה לא ריאלית, לא בגלל שהוא לא מחונך, או בגלל שלא לימדנו אותו מספיק להתמודד עם תסכולים, אלא מהסיבה הפשוטה שאין לו את היכולת הקוגניטיבית הזאת.

להאיץ בילד "להתבגר כבר" או "ללמוד להתמודד עם תסכול טוב יותר" היא שוות ערך ללהאיץ בצמח לצמוח כבר, לצעוק עליו שיצמיח כבר פירות כי כמה אפשר לחכות?

אל תשכחו שאפילו אנחנו, המבוגרים, הרבה פעמים לא מסוגלים לדחות סיפוקים- קונים משהו למרות שהבטחנו לעצמנו לא לבזבז או צועקים על מישהו כי הוא פשוט כל כך מעצבן ;).

תנו להם זמן, תנו להם אמפתיה, תנו להם אהבה ללא גבולות, אל תגרמו להם "להרוויח" את האהבה הזאת בזכות התנהגות טובה, פשוט תהיו שם, זה כבר יקרה לבד.