עיקרון הרצף הוא ספר שנכתב ע"י ג'ין לידלוף בשנות ה70 לאחר שחזרה ממסעותיה ביערות ונצואלה, לשם היא הגיע כדי לחפש יהלומים והרפתקאות אך בדרכה נתקלה בבני שבט היקוואנה אשר מנותקים לחלוטין מהציוויליזציה ומהתרבות המערבית. צורת החיים שלהם מאד סקרנה אותה.
היא החליטה לשהות איתם במשך שנתיים אשר במהלכן היא שמה לב שתינוקות היקוואנה אינם בוכים ונראים מאושרים, רגועים ובטוחים בעצמם, וגם הילדים הגדולים יותר יכולים להיות שקטים, משתפי פעולה, עצמאיים ושלווים, ומערכות היחסים עם הוריהם היו מלאות הרמוניה ואהבה.

ג'ין החליטה לחקור ולהבין מדוע ההבדלים ביניהם לבין התינוקות המערביים כל כך גדולים.
במהלך הזמן היא שמה לב למספר מאפיינים בולטים שהיו מאד שונים בצורת גידול הילדים בשבט לעומת המערב ופירטה עליהם בספרה. עיקר הבנתה היה שבני האדם לא נולדים 'דף חלק', אלא עם ציפיות שמיליוני שנות אבולוציה הטמיעו בנו משחר האנושות על סמך התנסויותיהם על אבות אבותינו.

הציפייה המרכזית ביותר בתחילת חייו של התינוק היא הציפייה להינשא על גוף אמו/המטפל במהלך כל שעות היממה, לינוק לפי דרישה וכמובן לישון בצמוד לאמו.
שלב זה נקרא שלב הIn arms שמסתיים בממוצע בגיל 8 חודשים כאשר התינוק מתחיל לזחול.
"החוויה שהייתה לנו במשך מאות אלפי שנים היא להינשא על הידיים. באיזה מקום אחר היינו יכולים להיות? הרי אף אחד לא היה מניח תינוק, כי בעלי חיים היו אוכלים אותו. אי אפשר היה להשאיר ילד לבד בג'ונגל או בסוואנה."
לידלוף הבהירה כי כדי לענות על צורכי התינוק, את תפקיד האם לא חייבת למלא האם הביולוגית שלו.
את התפקיד האימהי ממלאים אינסטינקטיבית גם גברים וילדים בחודשיו הראשונים של התינוק, זה טבוע ברצף שלנו.

לאחר שלב זה מתחיל התינוק לזחול ולהתרחק מאמו בהדרגתיות. והאם מאפשרת לו זאת באופן חופשי לחלוטין. היא סומכת עליו ועל האינסטינקטים שלו שינחו אותו להגן על עצמו.
ג'ין מתארת בספרה בור גדול שילדים ופעוטות שיחקו לידו וכולם נזהרו ולא התקרבו יתר על המידה, מבלי שאף הורה ישגיח ויזהיר מפני הסכנה.
"עם תחילת הזחילה התינוק מתחיל להשתמש בכוחות שצבר באופן פסיבי בהתנסות הקודמת שלו. בדרך כלל השיטוטים הראשונים שלו קצרים וזהירים ואין כמעט כל צורך שהאם או המטפל ישגיחו על פעילויותיו. יש לו כישרון נפלא לשימור עצמי ותחושה מציאותית ביחס ליכולות שלו. אבל אם אמו משדרת לאינסטינקטים החברתיים שלו שהיא מצפה שהוא יותר את ההגנה שלו בידיה, הוא יעשה כן ברון. כלומר, אם כל העת היא מתבוננת בו ומכוונת אותו להיכן שהיא סבורה שעליו להיות, ורצה אחריו או עוצרת בעדו כשהוא פועל מתוך מניעים משלו, תוך שהיא מראה לו למה היא מצפה, מהר מאד הוא לומד להפסיק להיות אחראי לעצמו."

ציפייה נוספת ומאד חשובה של התינוק היא להיות נוכח בחיי המבוגרים סביבו מבלי להוות את מרכז תשומת לבם.
"בדרך כלל האם מתרכזת בעיסוק אחר שאינו קשור לטיפול בתינוק, אך מוכנה להיענות בכל עת לביקור של ההרפתקן הזוחל. היא לא מפסיקה את הבישול או כל עבודה אחרת, אלא במקרים שבהם נדרשת מלוא תשומת ליבה. היא לא פותחת לרווחה את זרועותיה לעבר התינוק כדי להעניק לו ביטחון, אלא בדרכה העסוקה והשלווה מאפשרת לו להימצא בחברתה או להינשא על המותן שלה כשהיא בתנועה. הוא לא דורש וגם לא מקבל את מלוא תשומת ליבה, משום שאין לו צורך בכך - אין לו כל מטען של געגועים או רעב קדום שנוגסים ביכולת ההתמסרות שלו ל'כאן ועכשיו'"

הוא אמנם צמוד לאמו, אך היא אינה שרה לו, מספרת לו סיפורים או מסבירה לו דברים. הוא פשוט נוכח בכל מעשיה- עבודה, בילוי, שיחות וקשרים עם אנשים אחרים, וכך הוא לומד כיצד העולם סביבו פועל ומה מצופה ממנו כפרט וכחלק מחברה.
"מעולם לא ראיתי מישהו מלמד. לימוד היה כל הזמן, אך הוא לא הופרע על ידי הוראה."

על פי לידלוף - כאשר ציפיות אלו מתממשות, התינוק יהיה רגוע ושלו, יחוש אהוב ובעל ערך עצמי וגם ביטחונו העצמי ותחושת העצמאות תתחזק אצלו. כל אלו ילוו אותו לשארית חייו ויבנו אדם בריא, חברתי, עצמאי ומאושר.
במידה והתינוק לא יקבל מענה לציפיותיו הוא יחווה מצוקה וחסך.
לכל תינוק יש מספר ערוצי התפתחות וחלק מהערוצים האלו לא ממשיכים להתפתח ללא החוויות האלו. בתור מבוגר הוא יתקשה להיות מאושר ויחפש אחר חיזוקים מהסביבה. בנוסף היא טוענת שרבים מהאנשים הללו יגדלו להיות תלותיים, אלימים ובעלי נטייה להתמכרות.
"התינוק חי בהווה נצחי, כשהוא נמצא בזרועותיו של מישהו הוא שרוי במצב של אושר. ולעומת זאת כשאין הוא נישא הוא שרוי במצב של כמיהה"

ג'ין מתארת בספרה כיצד אחרי 2 מיליון שנים שבהן האדם שגשג והתפתח מקוף אדם לאדם וחי בסגנון שהיה עשוי לאפשר לו להתקיים עוד מיליוני שנים נוספות - בפרק זמן קצר יחסית של כמה אלפי שנים סטינו מדרך החיים שאליה סיגלה אותנו האבולוציה. בעצם כך פגענו בסדר הטבעי של הפלנטה כולה והצלחנו לשבש את כושר השיפוט הטוב והמפותח שהנחה אותנו בכל העידנים הקודמים.
"למשל, אין זה מתפקידה של החשיבה להחליט איך לטפל בתינוק. זמן רב לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים. אולם דומה שהחלטנו לחבל בידע עתיק יומין זה עד כדי כך, שאנחנו מעסיקים חוקרים במשרה מלאה שתפקידם לקבוע עבורנו איך להתנהג כלפי ילדינו, או זה כלפי זה, או כלפי עצמנו."

הרצף הוא גם הרצף האבולוציוני, ההכרה שאנחנו חלק מעולם החי ולא נפרדים או שונים ממנו מהותית. וכמו על כל שאר בעלי החיים חלים עלינו גם אותם עקרונות, ואם ננסה לפעול בניגוד להם עלולות להיות תוצאות לא משמחות.
למזלנו- בדיוק כמו שהאבולוציה טבעה בילדינו ציפיות וצרכים, כך היא טבעה בנו, ההורים שלהם, את היכולת להכיר בצורכיהם. אנחנו שומעים תינוק בוכה, ומיד יודעים שלא טוב לו, בלי לחשוב יותר מדי. זהו ידע שטבוע בנו עמוק. הבחירה שלנו היא האם להקשיב לו ולצרכיו או להקשיב לקולות האחרים שאומרים לנו לחנך, להגביל וחלילה לא "להרגיל".