כל יצרן מנשאים מתחיל יודע להסביר כמה המנשא טוב לתינוק, אבל רבים שוכחים להזכיר איך לבישת התינוק משפיעה על האם. אני רוצה לנסות לתאר חלק ממה שקרה לי כתוצאה מלבישת התינוק שלי.
פעם ראשונה שנתקלתי בתופעה היתה כשראיתי את השכנה של הורי עם מין צעיף גדול כרוך סביבה. לקח לי כמה דקות להבחין שיש שם תינוק בפנים. אחרי ההפתעה הראשונית, התלהבתי: הרי עם בני הבכור כבר התמחיתי בלעשות הכל ביד אחת תוך שאני מאזנת תינוק על היד השנייה - עם צעיף-תינוק ברשותי יהיה לי קל הרבה יותר בילד הבא!
לקראת לידת בני השני, כשסידרתי את שקיות הציוד יד-שנייה שקיבלנו, גיליתי לשמחתי מנשא כתף קטן וקל. עוד לא ידעתי איך משתמשים בו, אבל היה לי ברור שאם הצלחתי להשתלט על הכנת ארוחה ביד אחת, אוכל גם ללמוד איך משתמשים במנשא.
אחרי הלידה באמת הצלחתי ללמוד איך ללבוש את התינוק במנשא, ובזכות זה נפתח לי שער ללימוד דברים רבים נוספים: למדתי שטיפול בתינוק לא אומר שאני מוגבלת לשהייה בבית; למדתי שאני יכולה לשחק כדורגל עם הבן הגדול, לטייל, לאכול במסעדה, לנקות את הבית וכמעט כל דבר אחר - בלי להזניח את התינוק שלי.
למדתי שאני נורא חזקה ויכולה לשאת במשך שעות תינוק במשקל חמישה, ששה, תשעה ואפילו שלוש-עשר קילו (מזל שהוא גדל בהדרגה, במקביל לשיפור הכושר הגופני שלי).
למדתי להכיר את התינוק שלי מקרוב מאד, להרגיש כל תנועה שלו, כל כיווץ שריר או שחרור, כל שינוי בקצב הנשימה.
למדתי איך ההרגשה כשיודעים שעושים דבר נכון, בלי צורך באישור מ"מומחים" או חשש מחוסר הסכמה של קרובים וידידים.
לבישת התינוק הרגישה נכון. כבר מיד לאחר הלידה, כשלקחו לי אותו לתינוקייה, הרגשתי תחושה חזקה של "אין תינוק" בידיים. רגע לפני כן הוא היה בתוכי, ממש כמו איבר בגופי, ופתאום ניתקו לי אותו. המעבר הזה היה חד מדי, היה חסר שלב הביניים שבו הוא כבר לא חלק ממני אבל גם לא נפרד, שלב "התינוק כלבוש", כשהוא עובר מ"בתוך" ל"על". רק בהמשך נעבור ל"ליד" ול"מול".
אומרים שהבגדים עושים את האדם. יש לי תחושה שבמידה מסוימת לבישת התינוק עשתה אותי לאמא שאני, שהקרבה הטבעית הזו השפיעה על דפוסי ההתנהגות שלי.
קודם כל העובדה שקרבה יכולה להיות כל כך מובנת מאליה, שזה לא צריך להיות כרוך בשינוי מקום, בקשר עין (שבני הקטן לא אהב בגיל הזה), בהתעסקות, בהסטת תשומת הלב. פתאום האינטימיות נעשתה טבע שני, לא משהו שצריך לעשות במיוחד, שקורה רק מדי פעם.
דבר שני- הזמינות שלי גדלה: ברגע שהוא היה צריך אותי, כבר הייתי שם. לא הייתי צריכה להמתין עד שהוא יגיע לבכי כדי לדעת שהוא צריך משהו - הרגשתי אותו הרבה קודם. נוצר בינינו יחס אמון המבוסס על הכרות - אני בטחתי בו שהתנהגותו משקפת את צרכיו, כך שאם הוא בוכה אז הוא באמת נורא צריך משהו, והוא בטח בי שתמיד אנסה לעזור לו.
ודבר אחרון- שנינו היינו באותו צד, לא אחד מול השני. בהתחלה זה היה רק דבר פיזי - רואים את העולם מאותה זוית, נתקלים באותם דברים, נעים יחד. אבל לאט-לאט זה העמיק, והבנתי שהצרכים שלו לא עומדים מול אלה שלי אלא יכולים להשתלב בהם. אפילו כשהוא נפרד ממני פיזית, עדיין המשכתי להיות מודעת לנקודת המבט שלו: כשהוא נשך, לא ניסיתי לחשוב מה התגובה הנכונה, אלא תהיתי מה הוא רוצה - למשוך תשומת לב, להקל על השיניים, או סתם לגלות מה ההרגשה; כשהוא שפך את המים לא התרגזתי אלא ראיתי כמה זה מעניין כשהמים נשפכים; המשכתי להיות איתו באותו צד.
נדמה לי שההשפעה של לבישת התינוק על ההתנהגות האימהית דומה להשפעת תזונה נכונה על הבריאות: מי שאוכל נכון עדיין לא מבטיח את בריאותו, ומי שנהנה מהמבורגרים ושוקולד לאו דווקא פוגע בה - יש עוד המון גורמים נוספים שמעורבים במערכת. בדומה, לבישת התינוק אינה מספיקה ואינה הכרחית בשביל לפתח איתו יחס אינטימיות טבעי, הכרות עמוקה ואמון הדדי. אבל לא מעט אנשים יעידו איך תזונה נכונה השפיעה לטובה על בריאותם. ואני רוצה להעיד איך לבישת התינוק שלי השפיעה עליי לטובה, עזרה לי למצוא את מסלול האמהות שאני רוצה ללכת בו, והמריצה אותו לצעוד בו כמה צעדים.
